׳זכויות בנייה׳ הוא מונח שגור בתחום התכנון והבנייה ומשמעותו היא כמות שטחי הבנייה שניתן לנצל בכל חלקה המיועדת לבנייה ובכך הוא מבטא את הפוטנציאל התכנוני והכלכלי שניתן להשיג. זכויות הבנייה נקבעות על ידי רשויות התכנון המוסמכות לכך ומטרתן להגביל את היקפי הבנייה שניתן לבנות על תא שטח מסוים. זכויות הבנייה המותרות מהוות גבול עליון למימוש, אין לחרוג מהן ומאידך לא חייב לנצל את כולן בבת אחת.
זכויות בנייה אינן זכויות במקרקעין אלא זכות של בעל המקרקעין לבקש ולבנות על המקרקעין. על פי תקנות התכנון והבנייה, אחוזי הבנייה הם היחס שבין שטח המגרש המיועד לבנייה לבין השטח הכולל המותר לבנייה על גבי אותו המגרש. כך לדוגמה- אם קיימת חלקה בשטח של 500 מ״ר ועל פי התב״ע התקפה ניתן לבנות על גבי החלקה המדוברת 320 אחוזי בנייה, כלומר ניתן לבנות בסה״כ 1600 מ״ר בין אם שטחים אלו הם על קרקעיים או תת קרקעיים.
זכויות הבנייה מתחלקות לשני חלקים עיקריים: זכויות מובנות- הניתנות באמצעות מתן תוקף בתכניות בניין עיר (תב״ע) וזכויות בנייה אישיות- הניתנות על ידי הוועדות לתכנון ובנייה על פי שיקול דעתן וזאת בתמורה לביצוע מטלות ציבוריות שונות וכו. כך לעיתים, למרות שהתב״ע קבעה גבול עליון מסוים לזכויות הבנייה, יכולה הועדה לקבוע כי בעל המקרקעין יקבל זכויות נוספות.
בבית משותף, בעלי המקרקעין הם בעלי הדירות ומכאן נובע שזכויות הבנייה שייכות באופן משותף לכל בעלי הדירות באופן יחסי על פי החלק בנכס בו הם מחזיקים. עם סיום הבנייה ורישום הבניין בפנקסי המקרקעין, זכויות הבנייה ממשיכות להתקיים בבעלות משותפת ועם זאת אינן נרשמות בפנקסי המקרקעין.